התבוננות בעידן המהיר

מה שהבינו אמני העבר 

יש משהו מרתק בהתבוננות ביצירותיהם של גדולי הציירים מן העבר. 

מעבר ליופי, לעושר הצבעוני וליכולת הטכנית המרשימה, אפשר לזהות בהן דבר עמוק יותר והוא-

הבנה יסודית של המציאות כפי שהיא נתפסת בעין הצייר.

האמנים הללו לא הסתפקו ביד מיומנת או בחוש אסתטי מפותח. 

הם רכשו שפה חזותית שלמה, שנבנתה במשך שנים של התבוננות, לימוד ותרגול.

חשיבותה של המסורת

במשך מאות שנים הועברה השפה הזאת ממורה לתלמיד, בסדנאות האמנים ובאקדמיות לאמנות.

תלמידים למדו להתבונן, למדוד, להבין צורה, אור וצל, ובהמשך גם את היחסים המורכבים שבין הצבעים.

לא הייתה זו רק דרך לרכוש מיומנות טכנית. זו הייתה דרך ללמוד לראות.

כיום, בעולם שבו כמעט הכול מתרחש במהירות, יש למסורת הלימוד הזאת ערך נוסף.

היא מזכירה לנו את ערכו של התהליך, את חשיבותה של ההתמסרות למלאכה, ואת הדברים שאי אפשר להשיג בלחיצת כפתור.

ניתן לראות את החשיבות של הקבלה הבין דורית הזו שלא נרכשת דרך לימוד שטחי במדיה. היא מרכשת מנוכחות פיסית לצד המורה/ אמן.

 

אנחנו רגילים לחשוב שהראייה היא פעולה טבעית ופשוטה. העיניים קולטות את המציאות, ואנחנו יודעים מה נמצא לפנינו.

אלא שכאשר אנחנו ניגשים לרשום, מתברר שהדברים מורכבים הרבה יותר.

המוח שלנו מזהה עצמים באמצעות ידע קודם.

אנחנו יודעים כיצד נראה שולחן, כיצד בנויים פנים אנושיים ומהי צורתה של כוס. 

אבל הידיעה הזאת אינהמשרתת אותנו ברגע שאנו מנסים לצייר אותם.

השפה העגולה של כוס, למשל, נראית בדרך כלל כאליפסה. מידת הפתיחות שלה משתנה בהתאם לגובה העיניים ולזווית ההתבוננות. 

קווים מקבילים במרחב למעשה מתכנסים בפרספקטיבה, ואובייקט בצבע לבן עשוי להיראות כהה בהרבה מאובייקט שחור המואר באור חזק.

כדי לצייר את המציאות באופן משכנע, עלינו ללמוד להבחין בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו רואים.

וזו מיומנות נרכשת.

 

מהכלל אל הפרט

אחד העקרונות החשובים בלימודי הרישום המסורתיים הוא ההתקדמות מן הפשוט אל המורכב.

לפני שמנסים לתאר קימורים עדינים של אובייקט כלשהו, לומדים לזהות את הזוויות המרכזיות המרכיבות את צורתו. 

לפני שמציירים את פרטיו, בודקים את היחסים בין גובהו לרוחבו, את החללים השליליים שסביבו ואת מקומו ביחס לסביבה.

אפילו תרגיל פשוט של חיבור שתי נקודות בקו ישר מלמד אותנו משהו חשוב: להתבונן, להחליט על כיוון התנועה ולבצע אותה בביטחון.

ככל שהעין לומדת לזהות את היחסים המדויקים, היד לומדת לבטא אותם.

בהמשך מצטרפת ההבנה הצורנית. אנחנו רואים עולם תלת-ממדי, אבל מציירים על משטח דו-ממדי. 

הבנת הצורה מתחילה בזיהוי קו המתאר שלה – הקונטור – ובהמשך מתפתחת לתיאור הנפח באמצעות יחסי אור וצל, 

מעברים טונאליים ומשחק עדין בין קצוות חדים ורכים.

זו אחת הסיבות לכך שלימודי ציור מסורתיים מקדישים מקום מרכזי לרישום ולציור מונוכרומטי, כדוגמת הגריזיי, לפני המעבר לציור צבעוני מורכב.

וכאשר מגיעים אל הצבע, מתגלה מערכת יחסים עשירה עוד יותר.

צבע מושפע מן האור ומן הצבעים הסובבים אותו, ומשמעותו נקבעת בעיקר ביחס לחלקים השונים בציור.

צבע חם מקבל משמעות לצד צבע קר, וצבע רווי מקבל עוצמה מיוחדת דווקא כאשר הוא מוקף בצבעים שבורים ומאופקים.

ביצירות רבות של אמנים כדוגמת ורמיר וקורו אפשר לראות כיצד שימוש מדוד בצבע רווי, 

בתוך הרמוניה צבעונית מאופקת, מעניק לו משמעות ועוצמה יוצאות דופן.

כל אלה הם לא כללים טכניים בלבד. יחד הם יוצרים שפה, וככל שניטיב לשלוט בה, כך גדלה היכולת לבטא באמצעותה את מה שאנו רואים.

 

האם הידע מגביל את החופש האמנותי?

לעיתים נדמה שלימוד שיטתי וכללים טכניים עלולים לפגוע בספונטניות ובביטוי האישי.

אבל באמת, ההפך הוא הנכון.

מוזיקאי ששולט בכלי הנגינה שלו אינו מוגבל בשל שליטתו הטכנית. 

דווקא השליטה מאפשרת לו לבטא רעיונות מוזיקליים מורכבים בחופשיות רבה יותר.

כך גם בציור.

כאשר הצייר מבין פרופורציות, פרספקטיבה, טונאליות וצבע, הוא כבר לא נדרש להקדיש את כל תשומת לבו לפתרון בעיות בסיסיות. 

הידע הופך בהדרגה לחלק מיכולתו, ומאפשר לו להתרכז במה שהוא מבקש לומר באמצעות יצירתו.

המיומנות לא מחליפה את הרגישות האמנותית. היא מעניקה לה כלים.

דווקא משום כך, לימוד מעמיק אינו עומד בניגוד ליצירתיות. 

הוא מאפשר לה להתפתח על בסיס יציב, מתוך הבנה וביטחון ולא מתוך ניחוש.

אי של שפיות בעולם של מהירות

אנחנו חיים בעולם שבו כמעט הכול נעשה במהירות. 

הכל זמין לנו בתוך שניות, תמונות נוצרות בלחיצת כפתור, ותהליכים שבעבר דרשו שעות של עבודה מתבצעים היום ללא מאמץ.

הטכנולוגיה מעניקה לנו אפשרויות מופלאות, אבל יחד איתן הולך ומיטשטש מקומו של התהליך עצמו. 

אנחנו מתרגלים לבקש תוצאה מיידית, לדלג על שלבים ולהגיע אל היעד בדרך הקצרה ביותר.

ובתוך המציאות הזאת, יש משהו שונה ויוצא דופן בישיבה מול דף נייר, עיפרון ביד, והתבוננות שקטה באובייקט פשוט.

אי אפשר לזרז את ההתבוננות. 

אי אפשר לפתח רגישות ליחסים עדינים של אור וצל בלחיצת כפתור. 

העין זקוקה לזמן כדי ללמוד להבחין, והיד זקוקה לתרגול כדי ללמוד לבטא.

תהליך הלימוד האיטי והמעמיק דורש מאיתנו דבר שהעולם המודרני כמעט העלים מאיתנו: להיות נוכחים באמת במה שאנחנו עושים. להתבונן.

להשהות את הרצון להגיע לתוצאה, להתבונן שוב, לבדוק, לתקן ולנסות מחדש. 

להסכים לכך שלא הכול מתרחש מיד, ושיש דברים יקרי ערך שנבנים רק מתוך עבודה מתמשכת.

דווקא המגבלות של המלאכה הידנית הן שמעניקות לה את עומקה. 

החומר לא נענה תמיד לרצוננו. הקו לא יוצא תמיד כמו שתכננו, והצבע דורש מאיתנו לבחון היטב את מה שמתרחש על הבד.

אנחנו נדרשים לפתח סבלנות, דיוק, ענווה ויכולת להתמודד עם קושי מבלי לחפש מיד דרך לעקוף אותו.

ובתוך העשייה הזאת מתרחש דבר נוסף, שלא קשור בהכרח לאיכות הציור שנוצר.

אנחנו חוזרים אל עצמנו.

אל הקצב האנושי שלנו, אל הקשר הישיר שבין העין, המחשבה והיד. 

אל ההנאה הפשוטה שביצירה ממשית, שבה אנחנו שותפים לכל שלב ושלב.

יש סיפוק מיוחד בידיעה שיצרנו משהו לגמרי בעצמינו. 

בגלל שהשקענו בו תשומת לב, מחשבה, זמן ומאמץ. 

הוא נושא בתוכו את הדרך שעברנו כדי ליצור אותו, את הכוונה ואת האנרגיה שהשקענו בו.

לימודי ציור מעמיקים הם הרבה מעבר לרכישת מיומנות אמנותית. 

הם מאפשרים לנו ליצור לעצמנו אי קטן של שפיות בתוך עולם רועש ומהיר. 

מקום שבו מותר לדברים להבשיל בקצב שלהם, שבו יש ערך לתהליך לא פחות מאשר לתוצאה.

 

להבין את הערך שבתהליך

הערך העמוק של לימודי הציור לא מסתכם רק בתוצאה הסופית.

יש ערך לעצם רכישת היכולת.

ללמוד להתבונן באמת. 

לזהות יחסים שלא הבחנו בהם קודם. 

להבין למה דבר מסוים נראה כמו שהוא נראה, ולדעת איך לתאר אותו באמצעות צורה, טון וצבע.

הידע הזה לא שייך רק לאמנים מן העבר. 

הוא נגיש גם היום לכל מי שמוכנה ללמוד אותו בסבלנות, בהדרגה וביסודיות.

מסורת הציור הגדולה מזכירה לנו שלא תמיד הדרך הקצרה והקלה היא הדרך הנכונה. 

דווקא הדרך הארוכה, זו הדורשת מאמץ והתמסרות, מעניקה לנו דבר שלא תלוי בתוצאה בלבד.

היא משנה את האופן שבו אנחנו מתבוננים בעולם, את מידת הרגישות שלנו לפרטים ואת היחס שלנו למלאכה ולעשייה.

ואולי דווקא בתקופה שבה מכונות מסוגלות להפיק עבורנו תוצאות מרהיבות, מתעצם ערכה של היכולת האנושית ליצור בעצמנו.

המטרה היא לא רק “לייצר” תמונה, אלא להשתמש בה כתירוץ לעצם פעולת הציור. 

לא רק להגיע לתוצאה, אלא ליהנות מן הדרך ומכל מה שאנחנו רוכשים במהלכה.

בסופו של דבר, לימודי ציור אינם מלמדים אותנו רק כיצד להניח סימנים על הנייר או צבע על הבד. 

הם מלמדים אותנו לראות, להתבונן, להתמיד ולמצוא את עצמינו דרך היצירה. 

ובעולם שבו כמעט הכול נעשה בלחיצת כפתור, יש משמעות מיוחדת לדברים שאנחנו עדיין בוחרים לעשות במו ידינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *